תיאוריית ההתקשרות: מאיפה מגיעה הנטייה שלנו לאהוב כמו שאנחנו אוהבים

מדוע יש אנשים ששולחים עוד הודעה ועוד הודעה כשבן הזוג לא עונה, בעוד אחרים נסוגים ומקפידים לא להראות שכואב? מאיפה מגיע הפחד מנטישה, או ההפך: התחושה שקרבה מאיימת? תיאוריית ההתקשרות מציעה תשובה חלקית אחת, שמתחילה בשנים הראשונות לחיים.

את התיאוריה פיתח הפסיכיאטר הבריטי ג'ון בולבי (John Bowlby), והרחיבה אותה החוקרת מרי איינסוורת' (Mary Ainsworth). לפי בולבי, הקשר הראשוני עם מטפל עיקרי, לרוב הורה, מהווה בסיס משמעותי להתפתחות דפוסי קשר בהמשך החיים. לא כפרס ולא כעונש, אלא כמעין מפה פנימית שנבנית סביב שאלה אחת: האם יש על מי לסמוך כשקשה? (Bowlby, 1977)

הבסיס הבטוח

בולבי טען שהצורך להיקשר איננו חולשה או פינוק אלא מנגנון הישרדותי. תינוק שבוכה כשהוא נשאר לבד עושה בדיוק את מה שהאבולוציה עיצבה אותו לעשות (Bowlby, 1977). מכאן נולד המושג המרכזי של התיאוריה, "בסיס בטוח": כשיש דמות שאפשר לחזור אליה כשמפחיד, אפשר גם להתרחק ממנה ולחקור את העולם.

בולבי הסביר שמתוך אלפי אינטראקציות קטנות, ולא מתוך אירוע דרמטי אחד, נבנות אצל הילד ציפיות: האם פנייה לעזרה מביאה מענה, והאם מי שזקוק לעזרה עדיין ראוי לאהבה. את הציפיות האלה כינה "מודלים פנימיים", והן ממשיכות לפעול גם כשאיש אינו מודע להן (Bowlby, 1977).

איינסוורת' תרגמה את הרעיון למחקר. בניסוי "המצב הזר" (Strange Situation) היא צפתה בתינוקות בני שנה בחדר משחקים, בזמן שהאם יוצאת ונכנסת. מה שעניין אותה לא היה עוצמת הבכי בפרידה, אלא מה שקורה באיחוד מחדש: האם החזרה של האם מרגיעה את התינוק ומאפשרת לו לחזור לשחק (Ainsworth & Bell, 1970).

ארבעת דפוסי ההתקשרות

מהתצפיות עלו כמה דפוסים אופייניים. בדפוס הבטוח התינוק מוחה בפרידה, נרגע כשהאם חוזרת וממשיך לחקור. בדפוס החרד-אמביוולנטי הוא מתקשה להירגע גם אחרי שהיא שבה, ונע בין היאחזות לכעס. בדפוס הנמנע הוא מגלה מעט מצוקה גלויה וכמעט אינו פונה אליה בשובה, אף שמדדים פיזיולוגיים מצביעים על מתח (Ainsworth & Bell, 1970). מאוחר יותר תואר דפוס רביעי, לא-מאורגן, שבו התנהגות הילד נראית סותרת או קפואה, לרוב כשהדמות שאמורה להרגיע היא בעצמה מקור לפחד (Granqvist et al., 2017).

בבגרות מתורגמים אותם דפוסים לשפה של מערכות יחסים. מי שדפוס ההתקשרות שלו בטוח נוטה להרגיש בנוח גם בקרבה וגם בעצמאות. מי שנוטה לחרדת התקשרות עשוי לחפש ביטחון באופן מוגבר ולהתקשות להירגע עד שיקבל תשובה. מי שנוטה להימנעות עשוי להעדיף עצמאות ולהתקשות להישען על אחרים.

חשוב לומר זאת במפורש: אלה נטיות, לא תוויות, ובוודאי לא גזרת גורל. אפילו הדפוס הלא-מאורגן, שנחקר יותר מכולם בהקשר של סיכון, נמצא כמנבא קטן עד בינוני של קשיים חברתיים והתנהגותיים ברמת הקבוצה, ואינו מנבא בעצמו מה יקרה לילד מסוים (Granqvist et al., 2017).

מה מעצב את הדפוס

עד כמה הסביבה משמעותית אפשר לראות דווקא ממחקר ישראלי. חוקרים השוו תינוקות בקיבוצים עם לינה משותפת לתינוקות בקיבוצים שעברו ללינה משפחתית. שתי הקבוצות לא נבדלו במזג התינוקות, באיכות המשחק עם האם או בסביבת היום שלהם, אך 80% מהתינוקות שישנו בבית נמצאו בטוחים בהתקשרות לאם, לעומת 48% מאלה שישנו בבית התינוקות (Sagi et al., 1994). מה שקורה בלילה, מסתבר, שינה את המפה.

ועם זאת, סגנון ההתקשרות אינו ההסבר היחיד לאישיות או לזוגיות. מחקרי אורך מצאו שהקשר בין החוויות המוקדמות לבין מידת הביטחון בקשרים בבגרות אמנם קיים, אך אינו חזק, ושדווקא שינויים בסביבה המטפלת לאורך הילדות וההתבגרות מנבאים את הדפוס הבוגר לא פחות מהחוויה הראשונית עצמה (Fraley, 2019). מזג, אירועי חיים, טראומות, תרבות וקשרים מאוחרים יותר מעצבים גם הם את האופן שבו אנחנו נקשרים.

לכך מצטרפת ביקורת תרבותית. יש חוקרים הטוענים שהתיאוריה מתארת בעיקר את המשפחה המערבית, ושבחברות שבהן גידול ילדים מתחלק בין דמויות רבות, ההגדרות של "טיפול רגיש" ושל קשר טוב נראות אחרת לגמרי (Keller, 2018).

למה זה חשוב

היכרות עם סגנון ההתקשרות אינה נועדה להדביק לעצמנו תווית, אלא להבין דפוסים חוזרים בקשרים: למה ויכוח מסוים תמיד מסלים באותה נקודה, למה שתיקה של בן זוג מרגישה כמו סכנה ולא כמו שקט, ולמה הרצון להתקרב והרצון לברוח מופיעים לפעמים יחד. מתוך ההבנה הזו אפשר, במידת הצורך, לבחור דרכי שינוי מתאימות.

דוגמה מוכרת היא מה שמכונה מעגל הרודף והנסוג. אדם אחד חש נטישה ומגביר את הפנייה: מתקשר שוב, מבקש הבהרה, מעלה את הקול. השני חש הצפה ומגביר את הנסיגה: מתקצר, יוצא מהחדר, מבטיח לדבר על זה מחר. כל אחד מהם מגיב בהיגיון לחוויה שלו, ובדיוק התגובה הזו מפעילה את הפחד של השני. כשמזהים את המעגל, השאלה משתנה: לא "מי צודק כאן", אלא "מה כל אחד מאיתנו מנסה להשיג ברגע הזה, ומה זה עושה לשני".

והדפוסים אכן עשויים להשתנות לאורך החיים, בעיקר דרך קשרים שמציעים תגובה שונה מזו שנחוותה בעבר: בן או בת זוג, חבר, מטפל. קשר כזה עשוי להוות חוויה מתקנת. זו גם הסיבה שגישות טיפוליות שלמות נבנו סביב הרעיון הזה. הבולטת שבהן היא טיפול זוגי ממוקד-רגש (EFT): מטה-אנליזה מקיפה של מחקרי היעילות שלו מצאה גודלי אפקט בינוניים עד גדולים, כאשר כ-70% מהזוגות סיימו את הטיפול ללא מצוקה זוגית, והתוצאות נשמרו עד שנתיים לאחר סיומו (Spengler et al., 2024).

מקורות

• Ainsworth, M. D. S., & Bell, S. M. (1970). Attachment, exploration, and separation: Illustrated by the behavior of one-year-olds in a strange situation. Child Development, 41(1), 49–67. https://doi.org/10.2307/1127388
• Bowlby, J. (1977). The making and breaking of affectional bonds: I. Aetiology and psychopathology in the light of attachment theory. The British Journal of Psychiatry, 130(3), 201–210. https://doi.org/10.1192/bjp.130.3.201
• Fraley, R. C. (2019). Attachment in adulthood: Recent developments, emerging debates, and future directions. Annual Review of Psychology, 70, 401–422. https://doi.org/10.1146/annurev-psych-010418-102813
• Granqvist, P., Sroufe, L. A., Dozier, M., Hesse, E., Steele, M., van IJzendoorn, M., Solomon, J., Schuengel, C., Fearon, P., Bakermans-Kranenburg, M. J., Steele, H., Cassidy, J., Carlson, E., Madigan, S., Jacobvitz, D., Foster, S., Behrens, K., Rifkin-Graboi, A., Gribneau, N., … Duschinsky, R. (2017). Disorganized attachment in infancy: A review of the phenomenon and its implications for clinicians and policy-makers. Attachment & Human Development, 19(6), 534–558. https://doi.org/10.1080/14616734.2017.1354040
• Keller, H. (2018). Universality claim of attachment theory: Children's socioemotional development across cultures. Proceedings of the National Academy of Sciences, 115(45), 11414–11419. https://doi.org/10.1073/pnas.1720325115
• Sagi, A., van IJzendoorn, M. H., Aviezer, O., Donnell, F., & Mayseless, O. (1994). Sleeping out of home in a kibbutz communal arrangement: It makes a difference for infant-mother attachment. Child Development, 65(4), 992–1004. https://doi.org/10.1111/j.1467-8624.1994.tb00797.x
• Spengler, P. M., Lee, N. A., Wiebe, S. A., & Wittenborn, A. K. (2024). A comprehensive meta-analysis on the efficacy of emotionally focused couple therapy. Couple and Family Psychology: Research and Practice, 13(2), 81–99. https://doi.org/10.1037/cfp0000233