אבל ושכול — איך נראה תהליך אבל בריא

אבל הוא אחת מהחוויות הבסיסיות ביותר בחיים האנושיים. הוא אינו הפרעה, הוא תגובה נורמלית לאובדן. ועם זאת, אנשים רבים חשים לחץ לחזור במהירות לתפקוד, לא לדבר יותר מדי, ו"להתקדם". הפסיכולוגיה המחקרית של האבל מצביעה על תמונה שונה ומורכבת יותר.

מה מחקר האבל מלמד

עבודתו של ג'ורג' בונאנו שינתה את ההבנה המקצועית. הוא הראה שרוב האנשים שמאבדים אדם קרוב מגלים חוסן, הם חווים כאב, אבל ממשיכים לתפקד ואינם מפתחים הפרעה מתמשכת. מיעוט קטן חווה אבל מורכב או מתמשך שמצריך התערבות מקצועית. הנחה ישנה שהיעדר אבל גלוי הוא "אבל מעוכב", לא אושרה אמפירית (Bonanno, 2004).

איך נראה תהליך הסתגלות בריא

אחד המודלים המרכזיים המשפיעים כיום על הבנת ההתמודדות עם אובדן הוא המודל הדו-מסלולי (Dual Process Model) של מרגרט סטרואבה והנק שוט (Stroebe & Schut, 1999). לפי המודל, אנשים נעים באופן טבעי בין שני סוגי התמודדות: עיסוק ישיר באובדן (געגוע, זיכרון, כאב) לבין חזרה זמנית למשימות החיים היומיומיות (עבודה, קשרים, שגרה). התנועה הלוך ושוב בין השניים אינה סימן לבעיה או לחוסר עקביות, אלא חלק מהתהליך עצמו. אדם שנראה "מתפקד כרגיל" ביום מסוים ו"שקוע באבל" ביום שאחריו אינו בהכרח נסוג לאחור, אלא עשוי פשוט לנוע בין שני הכיוונים הטבעיים הללו.

תפיסה מודרנית נוספת היא Continuing Bonds, בניגוד לרעיון הישן ש"להחלים" פירושו לשחרר את הקשר עם מי שנפטר, כיום מקובל להבין ששמירת קשר פנימי (זיכרונות, מנהגים, שיחות פנימיות עם הנפטר) יכולה להיות דרך הסתגלות בריאה, ולא סימן להיתקעות (Hewson et al., 2023). הקשר אינו חייב להיעלם כדי שהחיים ימשיכו.

מסלולי אבל

אנשים שונים מגיבים לאובדן בדרכים שונות לגמרי. אין "מסלול נכון". חלק מהאנשים מוצאים הקלה בדיבור, וחלק בשתיקה. חלק מגיעים לשיא הכאב מוקדם, חלק מאוחר. מודלים של שלבי אבל (כמו המודל של קובלר-רוס) הם לעתים שימושיים כמפה, אבל אינם מתארים מסלול קבוע שכולם צריכים לעבור. גם התרבות, הדת והמנהגים משפיעים על האופן שבו אנשים מבטאים אבל.

מתי אבל הופך לבעיה קלינית

אצל רוב האנשים עוצמת הכאב משתנה עם הזמן, ולעיתים הולכת ופוחתת בהדרגה, גם אם הגעגוע עצמו נשאר. אצל מיעוט קטן התהליך אינו מתקדם באופן הזה, והכאב נותר עז וקבוע לאורך זמן ארוך, תוך פגיעה משמעותית בתפקוד.

אבל ממושך (Prolonged Grief Disorder) נכלל כאבחנה ב-DSM-5-TR, כאב עז ומתמשך שנמשך מעל שנה לאחר האובדן, שאינו פוחת עם הזמן וממשיך לפגוע משמעותית בתפקוד היומיומי (American Psychiatric Association [APA], 2022). מטופלים עם אבל ממושך נהנים מטיפולים ממוקדים, כמו טיפול לאבל ממושך (CGT).

מה עוזר

נוכחות, לא פתרונות. להיות שם גם כשאין מה לומר, ולהקשיב בלי למהר לעודד או לפתור, יקר מכל עצה. מעבר לכך, המחקר מצביע על כמה דברים נוספים שתומכים בהסתגלות.

• שמירה על שגרה בסיסית, גם אם מצומצמת
• קבלת עזרה פרקטית (לא רק רגשית) בתקופה הראשונה
• אפשרות לדבר על האובדן כשרוצים, בלי לחץ לעשות זאת
• שמירה על קשרים חברתיים, גם כשקשה ליזום אותם
• מתן מקום גם לרגעים של הנאה או צחוק, ללא אשמה, משום שהם אינם בגידה בזיכרון האובדן

בעיה ספציפית לאבל היא שהסביבה לרוב "נסוגה" לאחר השבעה, בדיוק כשהאדם האבל מתחיל לחוש את האובדן ביתר שאת.

סיכום

אצל רוב האנשים הכאב אינו נעלם לגמרי, אבל עם הזמן החיים מתרחבים סביבו. אפשר להמשיך לשאת את הקשר עם מי שאבד, ובו-בזמן לחזור בהדרגה לחיים בעלי משמעות. זו אינה סתירה, אלא ככל הנראה אחת הדרכים הבריאות להתמודד.

מקורות

• American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). APA Publishing.
• Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28. https://doi.org/10.1037/0003-066X.59.1.20
• Hewson, H., Galbraith, N., Jones, C., & Heath, G. (2023). The impact of continuing bonds following bereavement: A systematic review. Death Studies, 48(10), 1001–1014. https://doi.org/10.1080/07481187.2023.2223593
• Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224. https://doi.org/10.1080/074811899201046
• Stroebe, M., Schut, H., & Boerner, K. (2017). Cautioning health-care professionals: Bereaved persons are misguided through the stages of grief. OMEGA - Journal of Death and Dying, 74(4), 455–473. https://doi.org/10.1177/0030222817691870