הפרעות אכילה — כשהאוכל הופך לשדה קרב

"אני לא חולה. אני רק רוצה לשלוט במשהו." "אכלתי שוב. אני כישלון." "כולם רואים שיש בעיה חוץ ממני."

אנורקסיה נרבוזה, אחת מהפרעות האכילה, נמנית עם ההפרעות הנפשיות עם שיעורי התמותה הגבוהים ביותר (Chesney et al., 2014). הפרעות אכילה בכלל אינן "רצון לרדת במשקל" ואינן גחמה או עניין של יוהרה. הן הפרעות נפשיות קשות עם בסיס פסיכולוגי ופיזיולוגי מורכב, שמשפיעות בו-זמנית על הגוף ועל הנפש. חשוב להבין נקודה אחת כבר בהתחלה, הפרעת אכילה כמעט אף פעם אינה עוסקת "באמת" באוכל. האוכל, המשקל וההגבלה הם השפה שבה מתבטאת מצוקה עמוקה יותר.

מבפנים, הפרעת אכילה משתלטת על כל שעה ביום. מחשבות על קלוריות, על משקל ועל הארוחה הבאה רצות ברקע כל הזמן, אפילו באמצע שיחה או שיעור. ארוחה משותפת מפסיקה להיות הנאה והופכת למבחן, לפניה פחד, אחריה אשמה. ומול המראה, אדם במשקל נמוך ומסוכן יכול באמת לראות גוף "שמן", ההפרעה מעוותת את עצם מה שהעיניים רואות. והעולם מצטמצם, פחות אנשים, פחות אירועים סביב אוכל, יותר זמן לבד עם המחשבות. זה מתיש, וזו לא בחירה.

הסוגים העיקריים

• אנורקסיה נרבוזה (AN): הגבלה חמורה של צריכת מזון, פחד עז מעלייה במשקל ועיוות בדימוי הגוף. אנורקסיה כרוכה בסיכון התמותה הגבוה ביותר מבין הפרעות האכילה, מטא-אנליזה של 36 מחקרים מצאה שהתמותה בקרב הסובלים ממנה גבוהה פי 5.86 מהצפוי לבני גילם, ואחד מכל חמישה מאלה שנפטרו מאנורקסיה מת בהתאבדות (Arcelus et al., 2011). מטא-סקירה רחבה יותר של 20 הפרעות נפשיות מצאה שאנורקסיה, לצד הפרעות שימוש בחומרים, היא בין ההפרעות עם שיעור התמותה הכולל הגבוה ביותר בפסיכיאטריה (Chesney et al., 2014).
• בולימיה נרבוזה (BN): מחזורים חוזרים של אכילה מוגזמת ואחריה "טיהור", כמו הקאה מכוונת, שימוש במשלשלים, צום או פעילות גופנית קיצונית. המשקל לעתים תקין, ולכן ההפרעה לא תמיד נראית מבחוץ, עובדה שמקשה על זיהוי ומעכבת פנייה לעזרה.
• הפרעת אכילה כפייתית (BED): אפיזודות של אכילה מוגזמת ללא טיהור, עם תחושת חוסר שליטה ומצוקה עמוקה שאחריהן. זו מהפרעות האכילה הנפוצות ביותר (Udo & Grilo, 2018), ולעתים קרובות אינה מאובחנת כלל, בין היתר משום שנהוג לטעות ולראות בה "בעיית משמעת" ולא הפרעה נפשית.
• ARFID: הימנעות מוגבלת ממגוון מזון על בסיס חושי, פחד מהשלכות של אכילה כמו חנק או הקאה, או חוסר עניין באוכל, ולא על רקע דאגה למשקל או לדימוי הגוף. מופיעה לעתים כבר בגיל צעיר, והתוצאה עלולה להיות תת-תזונה ופגיעה בריאותית ממשית.
• OSFED (הפרעת אכילה אחרת מוגדרת): קטגוריה נפוצה שאליה משתייך מי שהתסמינים שלו משמעותיים ומצריכים טיפול, אך אינם עונים על כל הקריטריונים של ההפרעות שלמעלה. היא אינה "קלה יותר", רק פחות מוכרת.

הסיכון הגופני והנפשי

הפרעות אכילה פוגעות כמעט בכל מערכת בגוף, כמו לב, מערכת עיכול, עצמות, מאזן מלחים והורמונים. אך הסיכון אינו רק גופני. הפרעות אכילה מלוות לרוב בדיכאון, בחרדה ובמצוקה נפשית עמוקה, ושיעורי ניסיונות האובדנות בהן גבוהים במידה ניכרת בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, בכל הסוגים, לא רק באנורקסיה. מחקר אוכלוסייה אמריקאי גדול מצא שאנשים עם הפרעת אכילה כפייתית נמצאים בסיכון גבוה פי 4.8 לנסות להתאבד (Udo et al., 2019). הנתונים האלה ממחישים מדוע אין להמתין "עד שיהיה מספיק חמור", החומרה אינה נמדדת רק במשקל.

מה עומד מאחורי הפרעות אכילה

הפרעות אכילה אינן "בחירה" ואינן "שאיפה לשלמות". הן מתפתחות משילוב של נטייה גנטית, רגישות ביולוגית, לחץ תרבותי סביב מראה ומשקל, טראומה בחלק מהמקרים, וקשיים בוויסות רגשי. ההגבלה, הטיהור והאכילה הכפייתית משמשים לרוב כדרך לנהל מצבים רגשיים שמרגישים בלתי נסבלים, כמו חרדה, בושה, ריקנות או חוסר שליטה. ההתנהגות סביב האוכל היא הדרך שהנפש מצאה להתמודד, לא המטרה עצמה. הבנה זו חשובה גם לסביבה: היא מסבירה מדוע "פשוט תאכל/י" או "פשוט תפסיק/י" אינם עובדים.

קיימת גם חפיפה בין הפרעות אכילה למצבים נוירו-התפתחותיים, ADHD קשורה לסיכון מוגבר בעוצמה דומה לכל סוגי הפרעות האכילה, כולל אכילה בולמוסית (Nazar et al., 2016), וחלק מהמתמודדים עם אנורקסיה מציגים גם מאפיינים על הספקטרום האוטיסטי (Westwood & Tchanturia, 2017). חפיפה דומה מתוארת קלינית גם אצל חלק מהמתמודדים עם ARFID. זיהוי החפיפה חשוב, משום שהוא עשוי להשפיע על התאמת הטיפול.

טיפול

הטיפול בהפרעות אכילה מורכב ולרוב רב-מקצועי, ומשלב תזונאי/ת, מטפל/ת נפשי/ת, ולעתים רופא/ה לניטור גופני. כשהמצב הגופני מסכן חיים, ייצוב רפואי, לעתים באשפוז, קודם לכל טיפול נפשי. לצד זאת, לכל הפרעה יש גישות פסיכולוגיות שנמצאו יעילות. לאנורקסיה בקרב בני נוער, הטיפול המשפחתי (Family-Based Treatment, FBT) הוא בעל הביסוס המחקרי הטוב ביותר, מחקר אקראי מבוקר מצא שהוא הביא לשיעורי החלמה גבוהים יותר בהשוואה לטיפול פרטני ממוקד-מתבגר, בעיקר במעקב לאורך זמן (Lock et al., 2010). עם זאת, FBT תובעני ואינו מתאים לכל מצב משפחתי, ולכן הבחירה בו נעשית בהתאמה אישית. על פי הנחיות קליניות עדכניות, בבולימיה הטיפול המומלץ הוא CBT בשילוב עם התרופה פלואוקסטין, ובהפרעת אכילה כפייתית מומלצים באותה מידה CBT או טיפול בינאישי (IPT) (Crone et al., 2023). לעיתים נעזרים גם ברכיבים מגישת DBT, שמתמקדת בוויסות רגשי ובהתמודדות עם דחפים, במיוחד כשקשיי ויסות רגשי מהווים חלק מרכזי בתמונה.

סימני אזהרה גופניים כמו עילפון, דופק איטי מאוד, חולשה קיצונית או בלבול מחייבים פנייה דחופה לטיפול רפואי, שכן הפרעות אכילה עלולות לפגוע בקצב הלב ובמאזן המלחים באופן שמסכן חיים.

ומעל הכול, החלמה מלאה אפשרית, וגם מי שחי שנים רבות עם ההפרעה יכול להחלים. מחקר מעקב מצא שכשני שלישים מהמתמודדים עם אנורקסיה ובולימיה החלימו כעבור 22 שנה, ולעתים הרבה אחרי שנדמה היה שהמצב "תקוע" (Eddy et al., 2017). הדרך לרוב ארוכה ולא-לינארית, ונסיגות זמניות הן חלק ממנה, לא עדות לכישלון. החלמה אמיתית אינה רק עלייה במשקל: היא המצב שבו האוכל חוזר להיות חלק מהחיים, במקום לנהל אותם.

מה המשפחה יכולה לעשות

משפחה קרובה היא לרוב הראשונה לחוש שמשהו אינו כשורה, ולרוב מרגישה חסרת כלים לחלוטין. כמה עקרונות שיכולים לעזור, להימנע מוויכוחים ישירים על אוכל, קלוריות ומשקל בכל ארוחה, להביע דאגה מתוך אכפתיות ולא מתוך שיפוט, לומר "אני רואה שקשה לך עם זה, ואני כאן" במקום "רק תאכלי, מה הבעיה" או הערות על המראה והמשקל, ולפנות לעזרה מקצועית גם אם האדם מסרב או ממעיט בחומרת המצב. הכחשה וצמצום הם חלק מההפרעה עצמה, לא סימן לכך שאין בעיה. אין לחכות "עד שיהיה מספיק רזה", הפרעות אכילה עלולות להיות קטלניות גם ללא תת-משקל נראה לעין.

איפה פונים לעזרה בישראל

מרכז המידע להפרעות אכילה של עמותת "אנוש" מספק מידע וכיוון (074-7556136, בימים א׳–ה׳, ואינו קו חירום). עמותת "שחף" מפעילה קו לייעוץ טלפוני (03-6473147). למצוקה מיידית, קו הסיוע של ער"ן זמין בטלפון 1201. מומלץ לפנות גם לרופא/ת המשפחה כנקודת כניסה לטיפול רב-מקצועי.

מקורות

• Arcelus, J., Mitchell, A. J., Wales, J., & Nielsen, S. (2011). Mortality rates in patients with anorexia nervosa and other eating disorders: A meta-analysis of 36 studies. Archives of General Psychiatry, 68(7), 724–731. https://doi.org/10.1001/archgenpsychiatry.2011.74
• Chesney, E., Goodwin, G. M., & Fazel, S. (2014). Risks of all-cause and suicide mortality in mental disorders: A meta-review. World Psychiatry, 13(2), 153–160. https://doi.org/10.1002/wps.20128
• Crone, C., Fochtmann, L. J., Attia, E., Boland, R., Escobar, J., Fornari, V., Golden, N., Guarda, A., Jackson-Triche, M., Manzo, L., Mascolo, M., Pierce, K., Riddle, M., Seritan, A., Uniacke, B., Zucker, N., Yager, J., Craig, T. J., Hong, S.-H., & Medicus, J. (2023). The American Psychiatric Association practice guideline for the treatment of patients with eating disorders. American Journal of Psychiatry, 180(2), 167–171. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.23180001
• Eddy, K. T., Tabri, N., Thomas, J. J., Murray, H. B., Keshaviah, A., Hastings, E., Edkins, K., Krishna, M., Herzog, D. B., Keel, P. K., & Franko, D. L. (2017). Recovery from anorexia nervosa and bulimia nervosa at 22-year follow-up. Journal of Clinical Psychiatry, 78(2), 184–189. https://doi.org/10.4088/JCP.15m10393
• Hudson, J. I., Hiripi, E., Pope, H. G., Jr., & Kessler, R. C. (2007). The prevalence and correlates of eating disorders in the National Comorbidity Survey Replication. Biological Psychiatry, 61(3), 348–358. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2006.03.040
• Lock, J., Le Grange, D., Agras, W. S., Moye, A., Bryson, S. W., & Jo, B. (2010). Randomized clinical trial comparing family-based treatment with adolescent-focused individual therapy for adolescents with anorexia nervosa. Archives of General Psychiatry, 67(10), 1025–1032. https://doi.org/10.1001/archgenpsychiatry.2010.128
• Nazar, B. P., Bernardes, C., Peachey, G., Sergeant, J., Mattos, P., & Treasure, J. (2016). The risk of eating disorders comorbid with attention-deficit/hyperactivity disorder: A systematic review and meta-analysis. International Journal of Eating Disorders, 49(12), 1045–1057. https://doi.org/10.1002/eat.22643
• Udo, T., & Grilo, C. M. (2018). Prevalence and correlates of DSM-5-defined eating disorders in a nationally representative sample of U.S. adults. Biological Psychiatry, 84(5), 345–354. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2018.03.014
• Udo, T., Bitley, S., & Grilo, C. M. (2019). Suicide attempts in US adults with lifetime DSM-5 eating disorders. BMC Medicine, 17(1), Article 120. https://doi.org/10.1186/s12916-019-1352-3
• Westwood, H., & Tchanturia, K. (2017). Autism spectrum disorder in anorexia nervosa: An updated literature review. Current Psychiatry Reports, 19(7), Article 41. https://doi.org/10.1007/s11920-017-0791-9