סכיזופרניה

כשאנשים שומעים את המילה 'סכיזופרניה' — לעיתים קרובות עולות בראשם תמונות שיצר הוליווד: אלימות, בידוד קיצוני, אדם מסוכן. אלה תמונות מוטעות ומסוכנות. האמת היא שסכיזופרניה היא מחלה נוירולוגית ונפשית, שמשפיעה על כ-1% מהאוכלוסייה העולמית — כ-80 מיליון בני אדם. אנשים הסובלים ממנה הם לרוב קורבנות לאלימות, לא מקורות אלימות. הם אנשים שחיים עם כאב שקשה לאחרים להבין — ומשפחותיהם לעיתים נושאות נטל בשקט ובמבוכה.

מטרת המאמר הזה אינה לאבחן, אלא להרחיב הבנה. אם בן משפחה, חבר, או אתם עצמכם חווים תסמינים שמוזכרים כאן — פנייה לפסיכיאטר היא הצעד החשוב והנכון ביותר.

מה היא סכיזופרניה: תסמינים חיוביים ושליליים

הפסיכיאטריה מחלקת את תסמיני הסכיזופרניה לשני סוגים עיקריים. תסמינים 'חיוביים' — לא חיוביים במובן של טובים, אלא במובן של 'נוכחות של משהו שאינו אמור להיות שם': הזיות (לרוב שמיעתיות — שמיעת קולות, שהיא הסמפטום המוכר ביותר), מחשבות שווא (delusions — אמונות קבועות שאינן מבוססות במציאות, כמו תחושה שמרגלים עוקבים אחרי האדם, שיש לו שליחות מיוחדת, או שמישהו שותל מחשבות בראשו), וחשיבה מפורקת (קשיי ארגון מחשבות, קפיצות בין נושאים, דיבור שלא עוקב הגיון מובן לאחרים).

תסמינים 'שליליים' — 'היעדר של משהו שהיה אמור להיות שם': השטחה רגשית (הפנים נראות ריקות מרגש, הקול מונוטוני), אלוגיה (מיעוט בדיבור ובמחשבה), אבוליה (חוסר רצון ומוטיבציה, קושי ליזום כל דבר), אנהדוניה (אי יכולת לחוות הנאה). התסמינים השליליים הם לרוב אלה שיוצרים את הנזק הפונקציונלי הגדול יותר בטווח הארוך, ושקשה ביותר לטפל בהם.

ישנה גם קבוצה שלישית הולכת וזוכה להכרה: קוגניציה — קשיים בזיכרון עבודה, בקשב, בתפקוד ניהולי. מחקר מטא-אנליטי מקיף של פט ועמיתיו (Fett et al., 2011) הראה שדווקא קוגניציה חברתית — יכולת לקרוא מצבים חברתיים ורגשות של אחרים — היא המנבא החזק ביותר לתפקוד יומיומי בחיים, אפילו יותר מקוגניציה קלאסית. זהו ממצא עם השלכות ישירות לשיקום.

מה גורם לסכיזופרניה: מוח, גנטיקה, סביבה

סכיזופרניה אינה נגרמת מהורות לקויה, מחינוך בעייתי, או מחולשה אישית. מדובר בהפרעה בעלת בסיס נוירוביולוגי ברור. התיאוריה השלטת — 'היפותזת הדופמין' — גורסת כי בסכיזופרניה קיימת פעילות יתר של מסלולי דופמין מסוימים במוח, בעיקר באזורים הקשורים לתגמול ולציפייה. זה מסביר מדוע מחשבות שווא מרגישות כל כך אמיתיות ומשמעותיות לאדם הסובל מהן — המוח עצמו מאותת שהן חשובות.

ההאוס וקאפור (Howes & Kapur, 2009) הציגו מודל מעודכן שנקרא 'היפותזת הדופמין גרסה שלישית', שהראה שהבעיה אינה רק ברמות הדופמין אלא בוויסות שלו — הדופמין מופרש בזמן הלא נכון ובאופן הלא נכון, ומייצר יחוס-יתר של משמעות לדברים לא רלוונטיים (aberrant salience). זהו מנגנון מוצע שמסביר את ה'היגיון הפנימי' של מחשבות שווא.

גנטיקה: ל-80% מהסיכון להתפתחות סכיזופרניה יש בסיס גנטי, אם כי אין גן אחד 'אשם'. מאות גנים תורמים, כל אחד במעט. גורמי סביבה שיכולים להגביר סיכון בנוכחות נטייה גנטית: סיבוכי לידה, זיהומים ויראליים של האם במהלך ההיריון, גדילה בסביבה עירונית בצפיפות גבוהה, שימוש בקנביס בגיל ההתבגרות (במיוחד קנביס עוצמתי), וחוויות טראומטיות. הופעת המחלה היא בדרך כלל בשנות ה-20 הראשונות לחיים — מעט מוקדם יותר אצל גברים.

טיפול: מה קיים ומה עובד

סכיזופרניה היא מחלה כרונית שניתנת לניהול — לא תמיד לריפוי מלא, אבל בהחלט לחיים עם איכות חיים משמעותית. הטיפול התרופתי הוא אבן יסוד: תרופות אנטי-פסיכוטיות מדכאות את תסמיני ה'חיוביים' — מחשבות שווא, הזיות — בכ-70% מהמטופלים, על ידי חסימה של קולטני דופמין D2. אנטי-פסיכוטיות אטיפיות (מהדור השני) כמו ריספרידון, אולנזפין וקוויטיאפין נפוצות כיום יותר מהדור הראשון, בשל פרופיל תופעות הלוואי הנוח יותר.

תרופות אינן מספיקות לבדן. שיקום פסיכוסוציאלי הוא מרכיב קריטי: קבוצות מיומנויות חברתיות, תמיכה בדיור ובתעסוקה, וטיפול קוגניטיבי מותאם (Cognitive Remediation Therapy — CRT) שנמצא יעיל בשיפור הקוגניציה והתפקוד. CBT לפסיכוזה (CBTp) — גישה שפותחה בבריטניה — הוכחה כמסייעת גם כאשר תרופות אינן מצליחות לחסל תסמינים לחלוטין.

תמיכת משפחה היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על תוצאות הטיפול. מחקרים רבים הראו שתוכניות של 'חינוך משפחתי' (Family Psychoeducation) — שלומדות את בני המשפחה על המחלה, על דרכי תקשורת יעילות ועל הגבלת לחצים — מפחיתות משמעותית את שיעורי ההישנות. אחד הממצאים המוכרים ביותר בפסיכיאטריה הוא שרמה גבוהה של 'רגש מובע' (expressed emotion — ביקורת, עוינות, או מעורבות יתר של בני משפחה) קשורה לשיעורי הישנות גבוהים יותר.

כיצד לתמוך באדם שאובחן עם סכיזופרניה

אם בן משפחה שלכם אובחן עם סכיזופרניה, הרגש הראשוני הנפוץ הוא הלם, אשמה, פחד ועצב. כל אלה תגובות טבעיות לחלוטין. כמה עקרונות שיסייעו: ראשית, למדו על המחלה. ככל שתבינו יותר את מה שקורה, כך תוכלו לתמוך בצורה מיטיבה ולסבול פחות מחוסר הוודאות. ארגוני תמיכה כמו עמותת 'בריאות הנפש' בישראל מציעים מידע וקבוצות תמיכה להורים ולבני משפחה.

שנית, שמרו על תקשורת רגועה וישירה. המנעו מוויכוחים על תכנים של מחשבות שווא — אין טעם להוכיח לאדם שנמצא בפסיכוזה פעילה שהוא טועה, וזה עלול להחריף את חוסר האמון. שלישית, דאגו גם לעצמכם. הטיפול בבן משפחה עם סכיזופרניה הוא מתיש. תמיכה עבורכם — טיפולית, חברתית, קבוצתית — אינה פינוק אלא הכרח.

הסטיגמה היא אחד המכשולים הגדולים ביותר בסכיזופרניה. אנשים רבים לא מבקשים עזרה מחשש לתגובות החברה, ומשפחות מסתירות את המצב מפחד גינוי. שינוי הנרטיב — מ'מסוכן' ל'חולה שצריך ומגיע לו עזרה' — הוא משימה חברתית שכולנו יכולים לקחת בה חלק.

מקורות

• Howes, O. D., & Kapur, S. (2009). The dopamine hypothesis of schizophrenia: Version III — The final common pathway. Schizophrenia Bulletin, 35(3), 549–562. https://doi.org/10.1093/schbul/sbp006
• Fett, A.-K. J., Viechtbauer, W., Dominguez, M.-D.-G., Penn, D. L., van Os, J., & Krabbendam, L. (2011). The relationship between neurocognition and social cognition with functional outcomes in schizophrenia: A meta-analysis. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 35(3), 573–588. https://doi.org/10.1016/j.neubiorev.2010.07.001
• Leucht, S., Cipriani, A., Spineli, L., Mavridis, D., Orey, D., Richter, F., Samara, M., Barbui, C., Engel, R. R., Geddes, J. R., Kissling, W., Stapf, M. P., Lässig, B., Salanti, G., & Davis, J. M. (2013). Comparative efficacy and tolerability of 15 antipsychotic drugs in schizophrenia: A multiple-treatments meta-analysis. The Lancet, 382(9896), 951–962. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(13)60733-3