העברה ונגד-העברה

דמיינו מטופל שמגיע לפגישה חמישית ופתאום מתחיל לדבר עם מטפלת בטון שמור וחשדן, כאילו היא עומדת לבגוד בו. היא לא עשתה דבר. הוא לא מבין מאין הגיע הרגש. המטפלת, מצידה, מוצאת את עצמה נכנסת לעמדת התגוננות — מנסה להוכיח שהיא אמינה, מרגישה לחץ להרגיע. שתי התגובות הללו — של המטופל ושל המטפלת — הן בדיוק מה שהתיאוריה הפסיכואנליטית קוראת לו העברה ונגד-העברה.

מושגים אלה, שזיגמונד פרויד טבע בתחילת המאה העשרים, אינם שמורים לספות של פסיכואנליזה קלאסית. כיום ידוע שהם פועלים בכל טיפול, בכל גישה, בכל מטפל ומטופל. להבין אותם — הן כמטופל והן כמטפל — פירושו להפוך כלי שיכול לשבש טיפול לכלי שמעמיק אותו.

מהי העברה?

העברה (Transference) היא תהליך שבו מטופל מקרין על המטפל רגשות, ציפיות ודפוסי יחסים שמקורם ביחסים משמעותיים מן העבר — לרוב עם דמויות הורים, אחים, שותפים רומנטיים, או כל מי שהשאיר חותם עמוק. המטופל 'רואה' את המטפל דרך פריזמה שהיא למעשה תמונה מן העבר, ומגיב אליו כאילו הוא אותו אדם.

פרויד תיאר לראשונה את התופעה בשנת 1905, כשהבחין שמטופלת בשם 'דורה' מגיבה אליו כפי שהגיבה לאביה. מה שהפתיע אותו לא היה קיום התגובה — אלא עוצמתה ועיוורונה. המטופלת לא הייתה מודעת לכך שהיא מכניסה לחדר הטיפולי עולם שלם של ציפיות, פגיעות וכאב ישן.

העברה אינה רק תופעה 'שלילית'. יש העברה חיובית — שבה המטופל מפתח תחושות חמות, הערצה או קשר חזק מדי עם המטפל, לפעמים תוך כמה פגישות בודדות. ויש העברה שלילית — שבה מתעוררות כעס, חשדנות, תחושות נטישה, פחד. שניהם חשובים, ושניהם מזמינים חקירה: מה הם מגלים על הדרך שבה המטופל למד לחוות יחסים?

נגד-העברה: כשהמטפל גם הוא אדם

נגד-העברה (Countertransference) היא התגובה הרגשית של המטפל כלפי המטופל. פרויד ראה בה בתחילה הפרעה — ראיה לכך שהמטפל לא עבד מספיק על עצמו. הוא סבר שמטפל אידיאלי אמור להיות 'מסך לבן', ריק מרגשות אישיים.

אולם עם השנים השתנתה ההסתכלות מן הקצה אל הקצה. חוקרים כמו פאולה היימן ב-1950 טענו כי נגד-העברה היא לא בושה — היא מידע. הרגש שעולה במטפל בתגובה למטופל יכול ללמד הרבה על מה שקורה מתחת לפני השטח. אם מטפלת חשה פתאום עייפות עמוקה בעבודה עם מטופל מסוים, ייתכן שהיא 'סופגת' את הדיכאון שהמטופל עצמו אינו מכיר בו.

מחקרים עדכניים של Hayes ו-Gelso (2018) הוכיחו דבר מרתק: לא הנגד-העברה עצמה פוגעת בטיפול — אלא אי-הניהול שלה. מטפלים שלמדו לזהות את תגובותיהם הרגשיות, לעבד אותן ולהשתמש בהן בצורה מכוונת, הגיעו לתוצאות טיפוליות טובות יותר משמעותית. הבעיה אינה שמטפלים חשים — הבעיה היא כשהם פועלים מתוך הרגש בלי להיות מודעים לו.

כיצד העברה ונגד-העברה מתבטאות בחדר הטיפול

ביטויים של העברה יכולים להיות עדינים מאוד: מטופל שמאחר באופן קבוע אחרי שיחות שבהן הרגיש קרוב מדי; מטופלת שמביאה מתנות ומנסה לרצות; מטופל שמתווכח על כל פרשנות ומציג מאבקי שליטה חוזרים; מטופלת שבוכה כשהמטפל לוקח חופשה וחווה זאת כנטישה. כל אחד מאלה הוא הזמנה — לא למלחמה, אלא לחקירה משותפת.

מצד המטפל, נגד-העברה יכולה להתבטא בכך שהוא מדלג על פגישות עם מטופל מסוים בראש שלו, שמגיע לפגישה עם חוסר ריכוז, שמרגיש צורך חזק להציל, לפתור, להרשים. ייתכן שהמטפל מגיב לדמות הורית שמטופל מציג בצורה שמשקפת את מערכת יחסיו שלו עם הוריו — ולא את מה שהמטופל באמת צריך.

בפרקטיקה הטיפולית, עבודה עם העברה דורשת שלושה שלבים: ראשית זיהוי — המטפל שם לב שמשהו 'לא רגיל' מתרחש ביחסים. שנית הכלה — הוא מאפשר לתחושה להתקיים בלי לפעול ממנה מיד. שלישית חקירה — הוא מביא את ממצאיו לפגישה בצורה שמזמינה את המטופל לשים לב בעצמו.

העברה כגשר לריפוי

הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית ראתה בפירוש ההעברה את לב הטיפול. המטפל מצביע על הדפוס, המטופל מבין שהוא חוזר על דפוס ישן, וההבנה משחררת. אולם הגישות הבין-אישיות והיחסיות שצמחו לאחר מכן הוסיפו נדבך עמוק יותר: לא מספיק להבין — צריך לחוות.

כשמטופל שציפה לנטישה גלה שהמטפל אכן נמצא, פגישה אחרי פגישה, גם כשהוא כועס, גם כשהוא מרחיק — זוהי חוויה מתקנת. היחסים עם המטפל הופכים ל'מעבדה' שבה ניתן לבדוק ציפיות ישנות, לגלות שהן לא בהכרח נכונות, ולרכוש דרכי יחסים חדשות.

מחקרים בתחום הנוירוביולוגיה של יחסים מראים שחוויות יחסיות חוזרות ממש משנות את הרשתות העצביות הקשורות לקשר ואמון. כלומר, ריפוי דרך מערכת יחסים — ולא רק דרך הבנה קוגניטיבית — הוא אפשרי ומוכח מחקרית.

ניהול נגד-העברה: מה עושים עם מה שמרגישים

הכשרת מטפלים כיום כוללת עבודה אינטנסיבית על נגד-העברה. סופרוויז'ן — פגישות הנחיה עם מטפל בכיר — הן בדיוק המרחב שבו מטפל מביא את תגובותיו הרגשיות לבחינה. 'הרגשתי שרציתי לשכנע אותה שהיא לא צריכה לפחד' — שאלה פשוטה כזו יכולה לפתוח שעה שלמה של הבנה.

טיפול אישי למטפל הוא מסיבה זו הרבה יותר ממנהג — זה כלי מקצועי הכרחי. מטפל שעשה עבודה עצמית, שמכיר את הנקודות הרגישות שלו, שיודע איך הוא מגיב לביקורת, לקירבה, לכאב — הוא מטפל שיכול לשמש כלי רפואי בידיים שלו.

בסופו של דבר, ההעברה ונגד-העברה מזכירות לנו משהו עמוק: הטיפול אינו מפגש בין 'מומחה' ל'מקרה'. הוא מפגש בין שני בני-אדם, שני עולמות פנימיים, ושתי היסטוריות יחסיות. הכוח הטיפולי נמצא בדיוק בנקודה שבה שני העולמות נפגשים — ומכירים בכך.

מקורות

• Freud, S. (1910). The future prospects of psycho-analytic therapy. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 11, pp. 139-151). Hogarth Press.
• Hayes, J. A., Gelso, C. J., Goldberg, S., & Kivlighan, D. M. (2018). Countertransference management and effective psychotherapy: Meta-analytic findings. Psychotherapy, 55(4), 496–507. https://doi.org/10.1037/pst0000189
• Gelso, C. J., & Hayes, J. A. (2007). Countertransference and the therapist's inner experience: Perils and possibilities. Lawrence Erlbaum Associates.