טראומה בין-דורית — כשהכאב עובר מדור לדור

בשנות ה-60 של המאה ה-20, פסיכולוגים קליניים בקנדה החלו להבחין בתופעה מוזרה: ילדים של ניצולי שואה היו מיוצגים בצורה גבוהה באופן חריג בקרב הפונים לייעוץ נפשי — פי שלושה יותר מחלקם באוכלוסייה. ילדים אלה לא חוו ישירות את השואה, ובכל זאת נשאו בגופם ובנפשם משהו מהכאב של הוריהם. מה עובר? כיצד? ולמה? אלה הן השאלות שנמצאות בלב מחקר הטראומה הבין-דורית.

שלושה מנגנוני העברה

מחקרים מזהים מספר מנגנונים שדרכם טראומה עוברת מדור לדור:

ראשית — דפוסי קשר ופסיכולוגיה הורית: הורה שחי עם טראומה לא מעובדת לא יכול לספק לילדו קשר רגשי מלא ומאוזן. הוא עלול להיות מוצף רגשית, מנותק, היפר-ערני לסכנה, או לסרוגין — דברים שהילד קולט ומפנים. מחקרים על קשר (Attachment) מראים שהסגנון הלא-בטוח של ההורה עובר לרוב לילד.

שנית — תקשורת ונרטיב משפחתי: לפעמים הטראומה מועברת בצורה מפורשת — סיפורים מהמלחמה, דיבור על אובדן. לפעמים דווקא השתיקה היא הבעייתית יותר. שתיקה יוצרת חלל שהילד ממלא בדמיון ובחרדה. 'מה שלא אפשר לדבר עליו לא נעלם — הוא רק הופך לבלתי-גלוי ולעיתים מסוכן יותר.'

שלישית — אפיגנטיקה: זהו הממד הביולוגי המרתק ביותר. אפיגנטיקה היא מדע השינויים בביטוי הגנים שאינם כרוכים בשינוי רצף ה-DNA עצמו, אך יכולים להיות מועברים לצאצאים.

המחקר של יהודה — עקבות ביולוגיות של השואה

ב-2016 פרסמה פרופסור רחל יהודה מבית הספר לרפואה של הר סיני בניו יורק מחקר שעורר הדים בעולם המדעי. יהודה ועמיתיה בדקו מתילציה של הגן FKBP5 — גן הקשור לרגישות הקולטנים לקורטיזול (הורמון הלחץ) — אצל ניצולי שואה, ילדיהם, ואצל יהודים שלא חוו את השואה בקבוצת ביקורת.

ממצא מדהים: לניצולים ולילדיהם היו שינויי מתילציה באתר הזהה בגן FKBP5 — אך בכיוונים הפוכים. הניצולים הראו מתילציה גבוהה יותר, בעוד ילדיהם הראו מתילציה נמוכה יותר. שני הדפוסים קשורים לרגישות מוגברת לסטרס. זו הייתה ראשית ההוכחה האפיגנטית לכך שחשיפה לטראומה לפני הלידה יכולה לשנות את הביולוגיה של הצאצאים.

חשוב לציין: מחקר זה גרם גם לוויכוחים. גודל המדגם היה קטן יחסית, ויש חוקרים הטוענים שיש לשחזר את הממצאים בסקלה גדולה יותר. מדע האפיגנטיקה הבין-דורית בבני-אדם נמצא עדיין בשלב מתפתח. אך מה שברור הוא שההשפעות הביולוגיות של הטראומה הן אמיתיות ומדידות.

כיצד הטראומה הבין-דורית מתבטאת?

אנשים שחוו טראומה בין-דורית לא בהכרח יכולים לזהות את המקור לקשייהם. הם עשויים לחוות חרדה שמרגישה 'לא הגיונית' לחייהם שלהם, דיכאון ללא סיבה ברורה, קשיים בוויסות רגשי, הרגשה שהם נושאים משהו כבד שאינם יכולים לשים עליו אצבע.

לעיתים ישנם 'ריאקציות מדור ראשון' — למשל, ילדים של ניצולי שואה שחווים פלאשבקים של אירועים שמעולם לא קרו להם, אך נשמעו בבית. לעיתים יש דפוסי קשר קשים — קושי לבטוח באחרים, פחד נטישה, בחירת בני-זוג שמשחזרים דינמיקות ממשפחת המקור.

בילדים של הורים עם PTSD, נצפתה שכיחות גבוהה יותר של חרדה, דיכאון, ובעיות התנהגות — גם כאשר שולטים בגורמים אחרים כמו רמת ההכנסה ואירועי חיים מלחיצים עצמאיים.

שבירת המעגל — ריפוי ותקווה

החדשות הטובות הן שהטראומה הבין-דורית אינה גורל. ההכרה בה היא כבר שינוי. כאשר הורה מבין שהתגובתיות הרגשית שלו קשורה לטראומה שחווה — ולא ל'כשל' שלו כהורה — הוא יכול להתחיל לעשות דברים אחרת.

טיפול נפשי ממוקד-טראומה, כגון EMDR, טיפול פסיכודינמי או CBT ממוקד-טראומה, יכול לסייע לאדם לעבד את ירושת הטראומה. עבודה על סגנון הקשר — אם דרך טיפול פרטני ואם דרך הדרכת הורים — משנה את האופן שבו ההורה מגיב לילדו ובכך שוברת את שרשרת ההעברה.

גם מחקרים על חוסן (Resilience) מראים שהיסטוריה של טראומה בין-דורית אינה חוזרת בהכרח. ילדים של ניצולי שואה רבים פיתחו גם משאבים של עמידות, חוסן וכוח שעברו אליהם — לצד הפגיעוּת. ההורשה הבין-דורית אינה רק טראומה — היא גם כוח.

מקורות

• Yehuda, R., Daskalakis, N. P., Bierer, L. M., Bader, H. N., Klengel, T., Holsboer, F., & Binder, E. B. (2016). Holocaust exposure induced intergenerational effects on FKBP5 methylation. Biological Psychiatry, 80(5), 372–380. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2015.08.005
• Yehuda, R., & Lehrner, A. (2018). Intergenerational transmission of trauma effects: Putative role of epigenetic mechanisms. World Psychiatry, 17(3), 243–257. https://doi.org/10.1002/wps.20568
• Scharf, M. (2007). Long-term effects of trauma: Psychosocial functioning of the second and third generation of Holocaust survivors. Development and Psychopathology, 19(2), 603–622. https://doi.org/10.1017/S0954579407070290