שחיקת הורים — כשאהבה לילדים לא מספיקה כדי להחזיק את העומס

"אני אוהב את הילדים שלי אבל אני כל כך עייף שלא יכול לחשוב." "אני לא מרגישה כלום, לא שמחה ולא סבל, רק ריקנות." "פעם הייתי אחד אחר. אני לא יודע לאן הוא הלך."

אם המשפטים האלה נשמעים מוכרים, כדאי לדעת שיש להם שם. שחיקת הורים (parental burnout) היא תסמונת מוכרת במחקר: לא עייפות זמנית שחולפת אחרי סוף שבוע, אלא תשישות עמוקה ומתמשכת שמתפתחת כשהכוחות והמשאבים של ההורה אינם מספיקים כדי לעמוד בקצב הדרישות שההורות מציבה (Roskam et al., 2017; Mikolajczak et al., 2019). היא אינה מעידה שאתה/את הורה גרוע/ה, ואין לה קשר לעוצמת האהבה שאתה/את חש/ה כלפי הילדים.

מה מייחד שחיקת הורים

לפני הכול, נקודה שחשוב להבהיר. שחיקת הורים נחקרה רבות בשנים האחרונות ומוכרת היטב בספרות המקצועית, אך היא אינה אבחנה רשמית ב-DSM-5 (ספר האבחון הפסיכיאטרי המקובל). היא תופעה אמיתית ומוכרת, גם אם אינה "הפרעה" מאובחנת, וההבחנה הזו עוזרת שלא לבלבל אותה עם דיכאון או עם קשיים אחרים.

בשנת 2018 זיהו Roskam ועמיתיה, על בסיס עדויות של אמהות ואבות שחוקים, ארבעה מאפיינים מרכזיים לשחיקת הורים (Roskam et al., 2018).

• תשישות עמוקה בתפקיד ההורי: עייפות שמלווה אותך כבר בקימה בבוקר, מהמחשבה על עוד יום מול הילדים.
• ריחוק רגשי מהילדים: המעורבות הרגשית מצטמצמת, והאינטראקציות הופכות טכניות ופונקציונליות ("להאכיל, להלביש, להסיע") על חשבון הקרבה.
• תחושת "נמאס לי": קוצר רוח מתמשך מהתפקיד ההורי, אובדן ההנאה מהילדים.
• ניגוד לעצמי ההורי הקודם: התחושה "פעם הייתי הורה אחר, טוב יותר, שלא מזהה את עצמי היום".

חשוב להבחין. מדובר בשילוב מתמשך, לא ביום קשה בודד. זו גם ההבחנה מעייפות רגילה, שחולפת אחרי מנוחה, בעוד שחיקה נמשכת גם אחרי ששנת הלילה הושלמה. וכאן דרוש סייג. לא כל עומס הוא שחיקה. תקופות תובעניות, כמו אחרי לידה, מעבר דירה או משבר חולף, הן חלק טבעי מהורות ואינן מעידות בהכרח על שחיקה. על שחיקת הורים מדברים כשתחושת ההתרוקנות אינה חולפת לאורך זמן, וכשהיחס לתפקיד ההורי עצמו משתנה.

כמה נפוצה שחיקת הורים

זו לא תופעה שולית. מחקר בין-לאומי רחב שבחן 42 מדינות (17,409 הורים) מצא ששכיחות שחיקת הורים משתנה מאוד בין תרבויות (Roskam et al., 2021). חשוב לזכור שההערכות תלויות מאוד באופן שבו מודדים את השחיקה ובקבוצה שנבדקת, ולכן כדאי לקרוא אותן בזהירות. עם זאת, כיוון כללי חוזר ועולה. במדינות מערביות, שבהן ההורה נוטה להתמודד לבדו, נמצאו בדרך כלל רמות גבוהות יותר, ורוב המחקרים שם מצאו שכיחות של כמה אחוזים מההורים (Roskam et al., 2018; Roskam et al., 2021). לעומת זאת, במקומות שבהם יש יותר רשתות תמיכה של משפחה וקהילה נמצאו לרוב רמות נמוכות יותר. אבל ההבדלים אינם נובעים מגורם אחד, לצד חלוקת הנטל משפיעים גם נורמות חברתיות, ציפיות מגדריות, מידת הסטיגמה סביב ההודאה בקושי, וזמינות של שירותי תמיכה.

המסקנה המעשית היא שההקשר החברתי שבו מתנהלת ההורות משפיע ישירות על הסיכון. שחיקת הורים איננה כישלון אישי, אלא במידה רבה מחיר של הורות מבודדת ותובענית. וכשהיא נמשכת בלי מענה, המחיר ממשי. היא נקשרה לעצבנות מוגברת, להזנחה לא מכוונת ולהורות קשוחה יותר, לקשיים בזוגיות, ולעיתים גם לפנטזיות זמניות על התרחקות מהתפקיד או לרצון "להיעלם לזמן מה" (תחושות שמבטאות מצוקה, לא חוסר אהבה לילדים). לכן היא מצדיקה התייחסות רצינית (Mikolajczak et al., 2018b).

למה זה קורה: המנגנון הפסיכולוגי

מדוע הורה אחד נשחק בעוד הורה אחר, מול אותם קשיים בדיוק, אינו נשחק? המסגרת המקובלת במחקר, "האיזון בין סיכונים למשאבים" (Balance between Risks and Resources), מסבירה זאת כמאזן (Mikolajczak & Roskam, 2018a). בצד אחד ניצבות הדרישות והלחצים, כמו ילד תובעני, מחסור בשינה, קשיים כלכליים והיעדר עזרה. מנגד עומדים המשאבים, כמו בן או בת זוג שותפים, רשת תמיכה, זמן להתאוששות, יכולת ויסות רגשי ותפיסת עצמי מחוץ לתפקיד ההורי. כל עוד המשאבים מאזנים את הדרישות, ההורה מתפקד. כשהמאזן נותר שלילי לאורך זמן, מתחילה השחיקה.

מה הופך דווקא את ההורות למועדת לשחיקה יותר מכל תפקיד אחר? בעיקר העובדה שהיא לא נעצרת. לתפקיד ההורי אין סוף יום ואין חופשה, והעומס, המעשי והרגשי כאחד, פועל סביב השעון, לא רק המטלות, אלא גם הצורך התמידי להיות זמין, קשוב וסבלני. הראש של ההורה עסוק כמעט כל הזמן, מתכנן, עוקב ומקבל עשרות החלטות קטנות ביום. זהו העומס המנטלי המתמשך של ההורות, נטל שממשיך לפעול גם כשלא קורה דבר חריג, ומתיש בפני עצמו, במיוחד כשאין רגעים אמיתיים של מנוחה. וברקע פועל תהליך שקט נוסף. אצל חלק מההורים, ככל שכל השעות והאנרגיה מוקדשות לתפקיד, עלולה להיטשטש גם התחושה "מי אני מלבד אבא או אמא".

על רקע כל אלה, את הריחוק הרגשי מהילדים, שנשמע אכזרי, אפשר להבין לרוב כמנגנון הגנה, כיבוי אוטומטי של מערכת שהגיעה לקצה גבולה. הוא אינו בחירה ואינו אדישות, אלא דרך של הנפש לצמצם עומס כשהכוחות הרגשיים מתרוקנים.

מי נמצא בסיכון: גורמי סיכון

שחיקת הורים יכולה לגעת בכל אחד, אך מחקרים זיהו כמה גורמים מרכזיים שמגדילים את הסבירות, ולרוב הם פועלים בשילוב (Mikolajczak et al., 2018c; Sorkkila & Aunola, 2020).

• פרפקציוניזם: במיוחד "פרפקציוניזם המוכתב חברתית", התחושה שהסביבה מצפה ממני להיות הורה מושלם. זהו אחד המנבאים החזקים ביותר לשחיקה, חזק אף יותר מנתונים דמוגרפיים (Sorkkila & Aunola, 2020).
• פער בין הציפיות למציאות: האמונה שהורה "טוב" חייב להיות תמיד רגוע, מכיל וזמין מתנגשת שוב ושוב עם מציאות של עייפות, בכי ועומס. הפער המתמשך הזה, הקרוב מאוד לפרפקציוניזם, הוא כשלעצמו מקור לשחיקה.
• מיעוט תמיכה: הורות מבודדת, בלי משפחה מורחבת או חברים זמינים שאפשר להישען עליהם.
• גידול ילד עם צרכים מיוחדים: מחלה כרונית, מוגבלות או קשיים התנהגותיים מגבירים משמעותית את העומס.
• התנגשות בין העבודה לבית: קושי מתמשך לאזן בין דרישות התעסוקה לדרישות ההורות.
• לחץ כלכלי: דאגות פרנסה שמצטברות על העומס ההורי.
• הורות יחידנית: נשיאת כל הנטל לבד, בלי שותף לחלוקת האחריות.
• קושי בוויסות רגשי ונטייה לחרדתיות: שהופכים את ההתמודדות עם לחץ יומיומי למתישה יותר.
• מספר ילדים קטנים: כמה ילדים בגיל צעיר בו-זמנית, בלי מרווח נשימה.

ריבוי גורמים אינו גזרה, אך הוא סימן שכדאי להיות ערניים ולחזק את צד המשאבים מוקדם, לפני שהמאזן נשבר.

האשמה והבושה: הליבה הרגשית

זהו אולי החלק החשוב ביותר, כי הוא זה שמונע מהורים לבקש עזרה. הורים שחוקים בדרך כלל אינם חושבים "אני שחוק". הם חושבים "אני הורה גרוע", "משהו לא בסדר איתי", "למה אני לא נהנה מהילדים שלי כמו כולם".

האשמה והבושה הן חלק מהתסמונת, לא תוספת לה, והן גם מזינות את המעגל. ההורה מרגיש אשם, מסתיר את מה שקורה כי זה מרגיש טאבו, ומתבודד עוד יותר, וכך המשאבים מצטמצמים והשחיקה מעמיקה.

הכרה בכך שהתחושות האלה הן תסמין, ולא ראיה לכך שאתה/את הורה כושל/ת, היא לרוב הצעד הראשון שמאפשר שינוי. הריחוק שאתה/את מרגיש/ה מהילדים אינו סימן לחוסר אהבה, אלא סימן שנגמר הדלק ושמשהו במאזן צריך להשתנות.

מה עוזר: יש הרבה מה לעשות

והבשורה הטובה היא שאפשר לצאת מזה. שחיקת הורים ניתנת לטיפול, ולא באופן שולי. מחקר שבחן שתי גישות טיפוליות מצא שהן הפחיתו לא רק את תסמיני השחיקה המדווחים, אלא גם סימן גופני ללחץ (רמת קורטיזול בשיער), ואף מיתנו התנהגויות של הזנחה וקשיחות כלפי הילדים (Brianda et al., 2020). במובן הזה, טיפול בהורה הוא גם טיפול בילד, הוא פועל ישירות על אותו מאזן שהופר, ומיטיב עם שניהם (Mikolajczak & Roskam, 2018a; Brianda et al., 2020).

מצד אחד הוא מסייע להוריד מהעומס, לחלק מטלות, לוותר על דרישות שאינן הכרחיות, ובעיקר לרכך את הציפיות הפרפקציוניסטיות ולעבור מ"הורה מושלם" ל"הורה מספיק טוב", מהלך שמסיר לבדו חלק ניכר מהלחץ הפנימי. מצד שני הוא בונה מחדש את המשאבים, יציאה מהבידוד וגיוס תמיכה מבן או בת הזוג, מהמשפחה או מהקהילה, יצירת מרווחי נשימה קבועים ולו קטנים שבהם אפשר להיטען, וחיזוק היכולת לעבור רגעי עומס בלי להישבר.

בפועל הטיפול לובש כמה צורות, ולרוב משלב כמה מהן. בטיפול פרטני נעזרים בעיקר ב-CBT, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, מהגישות המבוססות ביותר לעבודה על גורמי השחיקה כמו פרפקציוניזם, אשמה ודפוסי חשיבה נוקשים. לעיתים משולב גם ACT, טיפול בקבלה ומחויבות שמתמקד בקבלת רגשות קשים ובחזרה אל מה שחשוב באמת. זו גישה מבטיחה, שהראיות לגביה בשחיקת הורים עדיין מצטברות. לצד אלה, קבוצות תמיכה להורים שוברות את הבידוד, שכן עצם הגילוי ש"אני לא היחיד" מקל, וטיפול זוגי מתאים כשחלק מהעומס נובע מחלוקה לא מאוזנת של האחריות בין בני הזוג.

לטפל בהורה זה לא פינוק ולא אנוכיות. זה חלק מהטיפול במשפחה כולה. הורה שמצליח למלא מחדש את הכוחות שלו הוא הורה שיכול להמשיך לתת.

מקורות

• Brianda, M. E., Roskam, I., Gross, J. J., Franssen, A., Kapala, F., Gérard, F., & Mikolajczak, M. (2020). Treating parental burnout: Impact of two treatment modalities on burnout symptoms, emotions, hair cortisol, and parental neglect and violence. Psychotherapy and Psychosomatics, 89(5), 330–332. https://doi.org/10.1159/000506354
• Mikolajczak, M., & Roskam, I. (2018a). A theoretical and clinical framework for parental burnout: The balance between risks and resources (BR2). Frontiers in Psychology, 9, Article 886. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.00886
• Mikolajczak, M., Brianda, M.-E., Avalosse, H., & Roskam, I. (2018b). Consequences of parental burnout: Its specific effect on child neglect and violence. Child Abuse & Neglect, 80, 134–145. https://doi.org/10.1016/j.chiabu.2018.03.025
• Mikolajczak, M., Raes, M.-E., Avalosse, H., & Roskam, I. (2018c). Exhausted parents: Sociodemographic, child-related, parent-related, parenting and family-functioning correlates of parental burnout. Journal of Child and Family Studies, 27, 602–614. https://doi.org/10.1007/s10826-017-0892-4
• Mikolajczak, M., Gross, J. J., & Roskam, I. (2019). Parental burnout: What is it, and why does it matter? Clinical Psychological Science, 7(6), 1319–1329. https://doi.org/10.1177/2167702619858430
• Roskam, I., Raes, M.-E., & Mikolajczak, M. (2017). Exhausted parents: Development and preliminary validation of the parental burnout inventory. Frontiers in Psychology, 8, Article 163. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.00163
• Roskam, I., Brianda, M.-E., & Mikolajczak, M. (2018). A step forward in the conceptualization and measurement of parental burnout: The Parental Burnout Assessment (PBA). Frontiers in Psychology, 9, Article 758. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.00758
• Roskam, I., Aguiar, J., Akgun, E., Arikan, G., Artavia, M., Avalosse, H., Aunola, K., Bader, M., Bahati, C., Barham, E. J., Besson, E., Beyers, W., Boujut, E., Brianda, M. E., Brytek-Matera, A., Carbonneau, N., César, F., Chen, B.-B., Dorard, G., … Mikolajczak, M. (2021). Parental burnout around the globe: A 42-country study. Affective Science, 2(1), 58–79. https://doi.org/10.1007/s42761-020-00028-4
• Sorkkila, M., & Aunola, K. (2020). Risk factors for parental burnout among Finnish parents: The role of socially prescribed perfectionism. Journal of Child and Family Studies, 29(3), 648–659. https://doi.org/10.1007/s10826-019-01607-1