חוסן — Resilience

חוסן נפשי אינו היכולת לא להיפגע. הוא לא "להיות חזק", ולא להימנע מכאב. חוסן הוא היכולת להתמודד עם קושי משמעותי, להמשיך לתפקד, ולפעמים לצאת ממנו עם משאבים שלא היו קודם. אנשים חסינים בוכים, מפחדים ומתפרקים לרגע, ובכל זאת מוצאים דרך להמשיך. מי שלא מרגיש כלום אינו חסין. לרוב הוא מנותק.

מה המחקר מלמד על חוסן

אחד הממצאים המפתיעים במחקר האבל והטראומה הוא שחוסן הוא התגובה הנפוצה, ולא החריגה. החוקר ג'ורג' בונאנו הראה שאחרי אובדן או אירוע קשה מאוד, רוב האנשים חווים מצוקה אמיתית אך שומרים על תפקוד יציב, ואינם מפתחים בעיה נפשית מתמשכת (Bonanno, 2004). מחקרים שעקבו אחרי אותם אנשים לאורך שנים מצאו כמה דפוסי תגובה חוזרים: יש מי שנשארים במצוקה קשה לאורך זמן, יש מי שמתאוששים לאט, יש מי שמידרדרים רק כעבור כמה חודשים, ויש את קבוצת החוסן, שהיא בדרך כלל הגדולה מכולן (Bonanno et al., 2011).

קל יותר לראות את זה בדוגמה. אדם שמגויס למילואים שוב ושוב חוזר הביתה ומגלה שבמקום העבודה צמצמו, והוא נשאר בלי משרה. בשבועות הראשונים הוא כמעט לא ישן, מתפרץ על הילדים, ובטוח שלא ימצא עבודה לעולם. כעבור חודשיים הוא עדיין מודאג ועדיין עצוב, אבל כבר שולח קורות חיים, נעזר בחבר שמכיר מעסיקים, וחוזר לשגרה בהדרגה. זה מסלול החוסן. הוא לא נראה כמו אדם שלא נפגע, אלא כמו אדם שנפגע וחזר לתפקד.

חוסן כתהליך, לא כתכונה

הטעות הרווחת ביותר היא לחשוב על חוסן כעל תכונת אופי, משהו שיש לך או שאין לך. המחקר ההתפתחותי מצייר תמונה אחרת. אן מאסטן כינתה את החוסן "קסם רגיל" (ordinary magic), מפני שהוא נובע מדברים רגילים לגמרי: משפחה, חברים, קהילה, לימודים, היכולת להירגע (Masten, 2001). לפי הניסוח הזה, החוסן נשחק כשנפגעים הדברים הרגילים האלה עצמם. משפחה שקורסת, קהילה שמתפרקת, בית ספר שנעלם.

הגדרות עדכניות מתארות חוסן כיכולת להסתגל לאיום שמערער את התפקוד, ומדגישות שזו אינה תכונה של אדם בודד בלבד. גם משפחה וגם קהילה יכולות להיות חסינות או לא (Masten et al., 2021). זה נשמע מופשט, אבל המשמעות מוחשית מאוד. אישה שעברה גירושים קשים בכוחות עצמה עלולה להתמוטט שנתיים אחר כך מול מחלה של ילד. לא היא השתנתה. השתנו הנסיבות, המשאבים והשלב בחיים.

חוקרים מדגישים שחוסן הוא תוצאה של רשת גורמים שפועלים יחד, ולא של גורם דומיננטי אחד (Southwick et al., 2014). יש מי שמציעים להפסיק לשאול "כמה חוסן יש לאדם הזה", ולשאול במקום זאת מה בדיוק עוזר לו להישאר בריא תחת לחץ (Kalisch et al., 2017).

מה בונה חוסן נפשי

הגורם שחוזר בעקביות הרבה ביותר הוא קשר אנושי תומך. אין "הגורם היחיד" לחוסן, ואי אפשר לנבא בוודאות מי יהיה חסין אחרי אירוע קשה. זה אינו פער שיימלא בעתיד, אלא הממצא עצמו: גורמים רבים תורמים כל אחד קצת, ואף אחד מהם אינו מכריע לבדו (Bonanno et al., 2011). מה שכן אפשר לומר: תמיכה חברתית היא מגורמי ההגנה העקביים ביותר, וגם מאלה שאפשר לשנות. לפעמים היא נראית כמו שכן שאוסף את הילדים מהגן, או חבר ששולח "אני בדרך אליך" בלי לחכות שתבקש. את הגנטיקה, ההיסטוריה והמצב הכלכלי קשה לשנות. את מי שיושב איתך בשלוש לפנות בוקר, לפעמים אפשר.

לצד הקשרים חוזרים כמה משאבים נוספים. תחושת מסוגלות, האמונה שמה שאני עושה משנה משהו, מתרגמת מצוקה לפעולה במקום לשיתוק, ולכן מנבאת התמודדות טובה יותר. משמעות עושה עבודה דומה מכיוון אחר: אחות שחוזרת שוב ושוב למחלקה עמוסה למרות השחיקה עדיין מרגישה את העייפות, אבל הידיעה למה היא שם עוזרת לה להמשיך, והסבל מפסיק להיות שרירותי. ויסות רגשי, היכולת לשהות בתוך רגש קשה בלי להיסחף בו ובלי לחסום אותו, הוא מיומנות נלמדת, ובין השאר בגללה הטיפול הנפשי עובד. וגמישות מחשבתית, היכולת לראות מצב מכמה זוויות, מאפשרת לכל השאר לעבוד, שכן בלעדיה הפרשנות הראשונה שעולה בראש הופכת מיד למסקנה סופית.

ארגון הפסיכולוגים האמריקאי (APA) מארגן את ההמלצות המעשיות סביב ארבעה צירים: קשרים, בריאות גופנית, חשיבה מאוזנת ומשמעות (American Psychological Association, 2020). זו רשימה שנשמעת פשוטה עד כדי אכזבה, וזה בדיוק העניין. "קסם רגיל" נראה, מקרוב, רגיל למדי.

גמישות, לא חוזק

אם צריך לבחור מילה אחת שמחליפה את "חוזק", היא כנראה גמישות. גישה משפיעה במחקר העדכני מציעה שמה שמנבא חוסן הוא היכולת לעבור בין כלי התמודדות: לקרוא נכון מה המצב דורש, לבחור דרך מתאימה, ולוותר עליה כשהיא לא עובדת (Bonanno et al., 2023).

קחו אדם שקובר את אביו. בלוויה הוא מנהל את הסדר, מדבר עם המשפחה ומחזיק את הילדים. בערב, כשכולם הולכים, הוא מתפרק במטבח. הוא לא הדחיק בבוקר ולא נשבר בערב. הוא עשה את מה שכל אחד מהמצבים דרש. זו בדיוק הגמישות שהמחקר מצביע עליה: לא דרך מנצחת אחת, אלא התאמה למצב. חוסן אינו שריר יחיד שמתאמנים עליו. הוא ארגז כלים שיודעים מתי לפתוח.

הגבול הדק בין חוסן להימנעות

מכאן נובעת השאלה השכיחה בקליניקה: מתי "אני בסדר" הוא חוסן, ומתי הוא בריחה. ההבדל אינו בכמות הכאב שמראים כלפי חוץ, אלא בגמישות. אדם שיכול לדחות את הרגש בזמן המשבר ולחזור אליו אחר כך פועל בחוסן. אדם שהדחייה הזו הפכה עבורו לברירת המחדל היחידה, מי שלא יכול לגשת לרגש גם כשהוא רוצה, משלם מחיר, לרוב באיחור. "לא מדברים על זה" אינו חוסן. זו הימנעות שקיבלה שם מחמיא.

מה עושים עם זה

המיתוס המזיק ביותר הוא שאנשים חסינים באמת אינם צריכים אף אחד. המחקר אומר בדיוק הפוך. אנשים בעלי חוסן יודעים מתי להיעזר באחרים, ופנייה לעזרה היא אחד הביטויים המובהקים שלו.

השורה התחתונה של מחקר החוסן מעודדת, במובן מדויק. החוסן אינו תכונה שחסרה לך, והוא גם אינו פרס על אומץ. הוא מה שקורה כשלדברים הרגילים, אנשים, שגרה, שינה ומשמעות, יש מספיק מקום לעבוד. לכן ההשקעה המשתלמת היא בהם, ולא בחיפוש אחר כוח פנימי נסתר.

ואם הזמן עובר והמצוקה נשארת משמעותית, זה אינו כישלון אישי. זהו מסלול מוכר ומזוהה היטב במחקר, ומי שנמצא בו זקוק לטיפול, לא למאמץ נוסף.

מקורות

• American Psychological Association. (2020). Building your resilience. https://www.apa.org/topics/resilience/building-your-resilience
• Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28. https://doi.org/10.1037/0003-066X.59.1.20
• Bonanno, G. A., Chen, S., & Galatzer-Levy, I. R. (2023). Resilience to potential trauma and adversity through regulatory flexibility. Nature Reviews Psychology, 2(11), 663–675. https://doi.org/10.1038/s44159-023-00233-5
• Bonanno, G. A., Westphal, M., & Mancini, A. D. (2011). Resilience to loss and potential trauma. Annual Review of Clinical Psychology, 7, 511–535. https://doi.org/10.1146/annurev-clinpsy-032210-104526
• Chmitorz, A., Kunzler, A., Helmreich, I., Tüscher, O., Kalisch, R., Kubiak, T., Wessa, M., & Lieb, K. (2018). Intervention studies to foster resilience: A systematic review and proposal for a resilience framework in future intervention studies. Clinical Psychology Review, 59, 78–100. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2017.11.002
• Frazier, P., Tennen, H., Gavian, M., Park, C., Tomich, P., & Tashiro, T. (2009). Does self-reported posttraumatic growth reflect genuine positive change? Psychological Science, 20(7), 912–919. https://doi.org/10.1111/j.1467-9280.2009.02381.x
• Kalisch, R., Baker, D. G., Basten, U., Boks, M. P., Bonanno, G. A., Brummelman, E., Chmitorz, A., Fernàndez, G., Fiebach, C. J., Galatzer-Levy, I., Geuze, E., Groppa, S., Helmreich, I., Hendler, T., Hermans, E. J., Jovanovic, T., Kubiak, T., Lieb, K., Lutz, B., … Kleim, B. (2017). The resilience framework as a strategy to combat stress-related disorders. Nature Human Behaviour, 1(11), 784–790. https://doi.org/10.1038/s41562-017-0200-8
• Masten, A. S. (2001). Ordinary magic: Resilience processes in development. American Psychologist, 56(3), 227–238. https://doi.org/10.1037/0003-066X.56.3.227
• Masten, A. S., Lucke, C. M., Nelson, K. M., & Stallworthy, I. C. (2021). Resilience in development and psychopathology: Multisystem perspectives. Annual Review of Clinical Psychology, 17, 521–549. https://doi.org/10.1146/annurev-clinpsy-081219-120307
• Southwick, S. M., Bonanno, G. A., Masten, A. S., Panter-Brick, C., & Yehuda, R. (2014). Resilience definitions, theory, and challenges: Interdisciplinary perspectives. European Journal of Psychotraumatology, 5, 25338. https://doi.org/10.3402/ejpt.v5.25338